<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' תפילה וק"ש</h1>
<h2>דף סא.</h2>
ונשאל לגאון וזה תורף השאלה והתשובה. שאלתם הא דאמרי רבנן כל מלאכה שאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו, ובמקומנו מחמירין על עצמנו שלא יגע אדם במשכב ומושב של נדה, אלא יכבס בגדיו ויטהר גופו, ואינה אופה ואינה מבשלת לנו כל ימי נדתה, עד שקמו תלמידים ובקשו לשנות מנהגנו בדבר' ואמרו שאין לנו לפרוש ממשכב ומושב של נדה כל זמן שאין לנו טהרה משאר טומאות כגון טומאת מת, ומביאים טעם לדבריהם ואמרו וכי יש טהרה לחצאין, וכיון שאי אפשר לנו לטהר משאר טומאות אין לנו לפרוש ממשכב ומושב של נדה. ושלשה דברים אלה שאסרו חכמים לא אסרו מפני טומאה, אבל דברים הם שמביאין לידי הרגל עברה, ולעשות סייג אסרו אבל משום טומאה לא. ותוב אמרו נדה קוצה לה חלה, ושלחו נמי ממתיבתא קדושה שנדה מותרת ללכת לבית הכנסת להתפלל וללבוש בגדי בעלה ובלבד שלא יהא בהם דם וכשראו קהלנו ושמעו הדבר הזה בפסקים והלכות, מקצתן נתרפו ידיהם בנדות והתירו אותן והשאר עמדו על מנהגן הראשון עד שתבא אליהן תשובתך אדונינו, ותבאר לנו מנהגכם ותאיר בה עינינו ותסיר ספק מלבנו, כי בטוחים אנו לשמוע מפיך הלכה למשה מסיני. — הוו יודעים שהתלמידים האלו אינם יודעים תכליתו, ומאז אין ישראל מוזהרים שימנעו מלהטמא במגע משכב ומושב של נדה ובכל הטומאות, ומי שחפץ לבו ליגע בכל טומאה אין עליו לטהר עצמו אלא בעתות שהוא חייב ליכנס למקדש דאמר רב יצחק [ר"ה ט"ו ע"א] חייב אדם לטהר עצמו ברגל. אבל בתפלה מוזהרים ישראל לטהר עצמן כתנן [ברכות כ"ב ע"א] הי' עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק אלא [יקצר כל ברכה וברכה] ותניא והודעתם לבניך ולבני בניך וגו' וסמיך יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך מה להלן באימה ברתת ובזיע אף כל באימה ברתת ובזיע, ומה להלן בעלי קריין אסורין אף כאן בעלי קריין אסורין, מכאן אמרו הזבים והזבות והמצורעים ובועלי נדות מותרין לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במדרש במשנה בהלכות והגדות, ובעלי קריין אסורין בכולן. ומאי שנא בעל קרי דאסור ואלה מותרים, אלו אין להם תקנה בשעתן וביומן, ולזה יש לו תקנה ביומו ובשעתו לפיכך אסרוהו. אבל סוגיין כריב"ב דאמר אין ד"ת מקבלין טומאה, וסוגיין נמי כי הא דאמר רבי אבהו [פסחים מ"ו ע"א] אמר ריש לקיש לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ארבעה מילין הולך לשם ורוחץ ואח"כ יתפלל בטהרה, ואם בינו ובין המים יותר מארבעה מילין מתפלל ואינו חושש. וכן הנוגע בנדה ובמושבה והאוכל ממה שנתעסקה. לפיכך מה שפירשו מן המתיבתא הקדושה כדין הוא שפרשו, שעושה לו נדה כל מלאכות חוץ משלש שיש בהן הרגל עברה, ואפילו שתים מאלו השלש, הצעת המטה קאמר רבא לא אמרו אלא לפניו אבל שלא לפניו לית לן בה, ובמזיגת כוס אמר שם אביי מחתא לי' אפומא דכובא רבא מנחא לי' אבי סדיא, ורב פפא אשרשיפא, שכיון שאין מקדש ואין אנו יכולין ליטהר מטומאת מת ולאכול חולין בטהרה אין עלינו משורת הדין לפרוש מן הדברים האלה. אבל יש עם זאת מן העקר בדבר אחר שלא אמרוה התלמידים, והוא שבשעת התפלה חייבין אנו לחזור על המים להיטהר בהן ואח"כ נתפלל כאשר פרשנו, כי לתפלה עד ד' מילין הולך לפניו לחזור על המים. ורב חסדא [ברכות ט"ו ע"א] דלייט אמאן דמהדר אמיא בעידן ק"ש, אבל לתפלה בעי אהדורי. וכך הם עושין ולא פשעו בדבר, וח"ו שהיו עומדים בטומאה ומתפללין. ומה שאומרין אלו וכי יש טהרה לחצאין, מאחר שאין אנו טהורים מטומאה חמורה, למה נרחץ מטומאה קלה דקרי, לא מחכמה נסתפק להם זאת, שהרי משנה שלמה [ברכות כ"ו ע"א] זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע והמשמשת שראתה נדה צריכין טבילה ור' יהודה פוטר, וידוע דיחיד ורבים הלכה כרבים, וטעמו של ר' יהודה שאין שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה. בוא וראה האיך החמירו החכמים, בין שהי' לו טומאה חמורה ובאה לו טומאה קלה, וזהו זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע, ובין שהי' לו טומאה קלה ובאה לו טומאה חמורה וזה המשמשת שראתה נדה צריכין טבילה. ואם כדברי התלמידים הי' לו לומר וכי יש טהרה לחצאין, מה מועיל לזב שירחץ מן הקרי, ולנדה שרוחצת מפליטת שכבת זרע בין שהיו בתחילה בין שהם בסוף, אלא ודאי מצוה לרחוץ לתפלה, ואעפ"י שמותר לאדם להביא עצמו לידי טומאה, לתפלה צריך טהרה, ועכשיו שיש שם מעמי הארץ שלא ישמעו בדבר ויפרצו בו ויבואו לידי עברה, ראוי שינהגו בו אסור ויעשו סייג לתורה ויחמירו בה. ואין דורשין אותו בפרקין והוי כדאמרינן הלכה ואין מורין כן. וכל החכמים נהגו בבתיהם שתהא נדה רחוקה ופורשין ממנה ולסייג גדול נעשה. ומי שפורץ גדר ראוי שישכנו נחש של חכמים ועכשיו אנשי החכמה ידעו מה שראוי להגיד להקהל, ומגידים להחמיר. ואמונה שיגדרו גדרים ולא יניחו לפרוץ כי פרצה קוראה לגנב. ומי שראוי להיות בין אנשי לבב כן יעשה. כי בבקשכם הלכה למשה מסיני, הגדנו לכם דבר על בוריו.
